אנחנו ממשיכים את הביקורת שלנו של כל סרטי האקס – מן ועכשיו עם הסרט השני בסדרת הסרטים של המוטנאט הקנדי וולברין, בסרטו הקודם של וולברין העלילה חקרה את הסיפור של העבר של המוטציה. הנסיון הראשון לא היה כל כך מוצלח אצל המבקרים למרות הצלחה סבירה בקופות, אולפני פוקס החליטה לנסות שוב לקחת את הכוכב של סדרת הסרטים ולתת לו את במאי ג'יימס מנגולד. המטרה הייתה לקחת במאי שיש לו יותר נסיון לביים סרטים המתקבלים בעין טובה אצל המבקרים, ג'יימס ביים את הסרט ללכת בדרך האוטוביוגרפי המספר על החיים של ג'וני קאש (את המוזיקה של קאש אפשר לשמוע בטריילר הראשון לסרט של לוגאן שיוצא בקרוב).
הסרט וולברין מתמקד בחופשיות על העלילה של המיני סידרה של וולברין משנות ה80, אחרי העלילה של הסרט אקס – מן 3, וולברין התרחק מהעולם, מסתובב כחסר בית ביערות מנסה לשקם את עצמו מהמוות שקרה בסרט הקודם. הבידוד של וולברין נפסק כאשר נערה מסתורית פונה אליו בשם המעסיק המסתורי שלה. המעסיק שלה רוצה להחזיר לוולברין טובה על חסד שהוא עשה לו בערב. לוגאן מוצא את עצמו בדרך ליפן ומסתבך עם המאפיה יקואזה וגם מאבד את הכוחות שלו.
הסרט וולברין הוא סרט קומיקס שונה מסיבה אחת חשובה מה שמניע את העלילה הוא לא קטעי האקשן, יש קטעי אקשן והם אומנם לא רבים בקיומם בסרט. הטוב והרע בבחירתו של ג'יימס כבמאי היא העובדה שהוא לא מסתכל על וולברין כסרט אקשן או סרט קומיקס הוא באמת מנסה לייצר סיפור על אדם בעל כוחות ריפוי יוצא דופן אשר מוצא את עצמו בעבר עם הסתבכות עם היקאוזה. בבחירה הזו ג'יימס בודד את עצמו מחלק מקהל הקומיקס שציפה לראות יותר אקשן, אויב המנסה להשמיד את כל העולם ואת כל הנרטיבים הלפעמים קבועים בסרט קומיקס. ג'יימס במקום זה מתמקד בסיפור האישי של לוגאן, הוא מתמקד בעצב שלו לאחר האובדן בסרט אקס – מן, בעובדה שהוא בודד ולא סומך כבר על אף אחד. וולברין הפכה להיות דמות טראגית ומענינת שוב ולא רק הגיבור הראשי בסרט האקס – מן.
אם הייתי צריך לנחש הייתי אפילו חושב שג'יימס נמנע מלביים את קטעי האקשן בסרט והם לרוב יוצאים מטון שהסרט נותן לנו. קטע האקשן המרשים ביותר בסרט הוא הקרב על הרכבת המהירה ביותר ביפן, וולברין מבצע שם מספר קטעי אקשן שהם בלתי נשכח מהקומיקס ועוברים למסך הגדול.
בנקודה שהסיפור משיק בין הקומיקס לסרט הוא סיפור אהבה בין וולברין לבין מאריקו, אנחנו פוגשים בסרט גם את הסומארי הכסוף The Silver Samurai אך חוץ מהדמויות אין הרבה קשר בין הסיפור המוקרי לבין הסרט, רוב הדברים שנעשים בסרט הם סוג של מחווה או קריצת עין אם תירצו לעבודה המקורית של כריס קלרמונט ופרנק מילר (פרנק מילר מאחורי סין סיטי, 300 ועוד הרבה יצירות מפורסמות בעולם הקומיקס).

יו' ג'קמן נותן בסרט הזה את כל כולו ומרגישים את זה, רוב הקטעים בנוכחתו בסרט הם בלתי נשכחים ויש להם השפעה עלינו כצופים, מי שגונבת את ההצגה היא רילה פוקושימה בתפקיד יוקו, יוקו מצליחה לשלב שובבות אך עדיין להצליח לרגש את הצופים היא בהחלט הדמות הכי משמעותית בסרט של וולברין אחרי המוטנט עצמו. הירויוקי סנאדה עושה את התפקיד שלו אך לא מעבר לזה וכך גם רוב השחקנים האחרים בצד של הנבלים כמו סבטלנה חודצ'נקובה בתפקיד ויפר
וולברין הסרט הוא בהחלט שיפור משמעותי מהסרט הקודם של אקס – מן המקור : וולברין, הוא נותן לנו דמיות הרבה יורת טובות, סיפור יותר אינטמי ומרוכז בדמויות עצמם ומה שמניע אותם ובעיקר במאי טוב שמצליח לייצר סרט קומיקס קצת שונה. הבעיה של וולברין הוא החלק השני של הסרט. ככל שאנחנו מתקדמים עם העלילה כך אנחנו מגלים כמה המנעים של הנבלים בסרט הם חסרי משמעות, הבעיה הכי גדולה של הסרט היא הנבלים שלו ולבסוף הקרב האחרון הוא הוכחה לכך, התוכנית של הנבל היא מטופשת עד מגוחכת וכל הרעים שוסבבים אותו אחר כך לא מצליחים להיות יותר מנשכחים.
 
ביקורת לאקס-מן
ביקורת לאקס-מן 2
ביקורת לאקס-מן המפלט האחרון
ביקורת לאקס-מן המקור: וולברין.
ביקרות אקס-מן ההתחלה
ביקורת לאקס-מן העתיד שהיה
ביקורת לאקס-מן אפוקליפסה
ביקורת ללוגאן.