אחרי שנים שבהן מעריצי מורטל קומבט קיבלו עיבודים קולנועיים לא אחידים, חלקם מביכים וחלקם מהנים בצורה לא מכוונת, נראה שסוף סוף מישהו בהוליווד הבין מה באמת הקהל רוצה.
מורטל קומבט 2 הוא לא סרט מושלם, אבל הוא ללא ספק הצעד הכי נכון שהמותג הזה עשה מאז הסרט הקלאסי של 1995. וכן, למרות כל הגבינה, האפקטים המיושנים והדיאלוגים המוגזמים של הסרט ההוא, הוא עדיין נשאר המלך הבלתי מעורער של סרטי מורטל קומבט. הסרט החדש מגיע מאוד קרוב אליו, ובקלות הופך לסרט השני הכי טוב בתולדות הפרנצ'ייז.
הבעיה הכי גדולה של הסרט מ־2021 הייתה שהוא הרגיש כמו הקדמה ארוכה לסרט שבאמת רצינו לראות. במקום לתת לנו את הטורניר עצמו, הסרט התעסק בבניית עולם, דמויות חדשות שלא באמת עניינו אף אחד, ובעיקר הרבה הבטחות לעתיד. במורטל קומבט 2 היוצרים סוף סוף למדו מהטעויות שלהם. כבר מהפתיחה מרגישים שהם הקשיבו למעריצים. הטורניר של מורטל קומבט באמת קורה הפעם, הדמויות מקבלות זמן מסך משמעותי יותר, והסרט מבין שהוא קודם כל צריך להיות כיף אלים, מוגזם ומלא באדרנלין.
הדבר הכי חשוב הוא שהסרט הרבה יותר נאמן למשחקים. לא רק מבחינת התחפושות והפינישרים, אלא גם באנרגיה. יש כאן תחושה אמיתית של המשחקים הקלאסיים, מהשילוב בין פנטזיה אפלה, אומנויות לחימה, הומור מטופש לחלוטין ודמויות שכולן גדולות מהחיים. הסרט מפסיק להתבייש במקור שלו, וזה בדיוק מה שעושה אותו טוב יותר. במקום לנסות להיות “סרט אקשן רציני”, הוא מחבק את השטותיות של מורטל קומבט, ובדיוק שם הוא מנצח.
גם סצנות הקרב סוף סוף מרגישות כמו קרבות של מורטל קומבט. יש יותר דם, יותר ברוטליות, יותר יצירתיות, והכוריאוגרפיה הרבה יותר ברורה לעין לעומת הסרט הקודם שסבל מעריכה מבולגנת. הקרב הטוב ביותר בסרט הוא ללא ספק בין ליו קאנג לקונג לאו. זה הקרב שבו הכול מתחבר: צילום טוב, קצב נכון, שימוש נהדר בכוחות של הדמויות, ואפילו רגעים שמרגישים כאילו נשלפו ישירות מהמשחקים. זה הקרב הראשון בסרט שבאמת גרם לי לחשוב: “אוקיי, עכשיו זה מורטל קומבט.”
הכימיה בין השניים עובדת מצוין, והסרט סוף סוף נותן לליו קאנג את המקום המרכזי שמגיע לו בתור הלב של הסיפור. אחרי שבסרט הקודם נדחפו יותר מדי דמויות חדשות ולא מעניינות, כאן מרגישים שהפוקוס הרבה יותר ברור. גם שאו קאהן סוף סוף מרגיש מאיים באמת, ולא סתם בוס ממוחשב רועש.
וכמובן, אי אפשר לדבר על הסרט בלי להזכיר את קארל אורבן בתפקיד ג'וני קייג'. על הנייר זה ליהוק מושלם. יש לו את הכריזמה, את הציניות ואת הנוכחות שצריך בשביל הדמות הזאת. והוא באמת עושה עבודה טובה. הוא מצחיק, שחצן בדיוק במידה הנכונה, ומכניס אנרגיה מאוד שונה לשאר הסרט. אבל למרות כל זה, מי שעדיין גונב את ההצגה הוא הירויוקי סנאדה בתפקיד סקורפיון. בכל פעם שהוא מופיע על המסך, הסרט עולה רמה. יש לו נוכחות כמעט מיתולוגית, והוא מצליח להגיד הרבה גם בלי יותר מדי מילים. הקטעים שלו הם עדיין הרגעים הכי זכירים בכל הריבוט הזה.
וזה אולי הדבר הכי יפה בסרט. הוא מבין מי הדמויות שהקהל באמת רוצה לראות. פחות זמן מבוזבז על הסברים אינסופיים, יותר זמן על דמויות אייקוניות שעושות דברים מגניבים. זה נשמע פשוט, אבל לקח להוליווד שנים להבין את זה.
זה לא אומר שאין לסרט בעיות. העלילה עדיין די מטופשת לפעמים, חלק מהבדיחות לא עובדות, ויש רגעים שבהם מרגישים שהסרט מנסה לדחוף יותר מדי דמויות בבת אחת רק כדי לעשות פאן סרוויס. מי שלא מחובר למשחקים כנראה יחשוב שהכול רועש ומוגזם מדי. אבל בכנות? מורטל קומבט תמיד היה כזה. והסרט החדש סוף סוף מפסיק להתנצל על זה.
גם מבחינה ויזואלית יש שיפור. האפקטים עדיין לא מושלמים, אבל העיצוב של אאוטוורלד, התחפושות והאווירה הרבה יותר מעניינים הפעם. יש רגעים שבאמת מרגישים כמו גרסה מודרנית של הסרט מ־1995, רק עם תקציב גדול יותר ויותר דם.
וההשוואה לסרט של 1995 היא בלתי נמנעת. הסרט ההוא עדיין מחזיק במקום הראשון כי היה בו משהו שהריבוטים החדשים עדיין מתקשים לשחזר: קסם. למרות שהוא היה צ'יזי לחלוטין, עם אפקטים של שנות ה־90 ודיאלוגים מגוחכים, הוא הצליח ליצור תחושת הרפתקה ואהבה אמיתית למקור. מורטל קומבט הרגיש כמו סרט שמישהו באמת נהנה לעשות. הסרט החדש מתקרב לזה יותר מכל ניסיון אחר שהיה מאז.
בשורה התחתונה, מורטל קומבט 2 הוא בדיוק מה שסרט המשך צריך להיות. גדול יותר, אלים יותר, נאמן יותר ומודע יותר למה שהקהל שלו רוצה. הוא לא יצירת מופת, והוא כנראה לא ישכנע אנשים שלא אוהבים את המותג מלכתחילה, אבל עבור מעריצי מורטל קומבט, זו סוף סוף ההרגשה שמישהו בהוליווד באמת הבין את המשחק.
