ליידי בירד- ביקורת
ליידי בירד, נערה בכיתה י"ב ללא כישורים יוצאי דופן כביכול, העומדת לפני סיום התיכון שלה ומתמודדת עם בעיות מצד אמה, מצד מצבה הכספי ומצד בנים. הסרט עוסק בעיקר במערכת היחסים בין ליידי בירד לאימא שלה, מה שמייצר לו אווירה מעט שונה מרוב סרטי התיכון שעוסקים לרוב ביחסים בין חברים או במיניות, אבל לדעתי הוא כן נופל כמה וכמה פעמים לקלישאות של סרט התבגרות אמריקאי.
ליידי בירד היא נערה מוזרה, וטורחים להבהיר לנו את זה שוב ושוב. דבר ראשון, היא מכנה את עצמה "ליידי בירד", ודורשת מכל מכריה לכנות אותה ככה. אימא שלה לא מרוצה מבחירת השם המשונה כמובן, אבל היא לא טורחת כמעט להתווכח. בנוסף, היא נוטה לפעול מתוך אימפולס,
כמו כשבתחילת הסרט – אזהרת ספוילר – ********היא רבה עם אמה במכונית ובאמצע הנסיעה פשוט פותחת את דלת האוטו וקופצת ממנו (ושוברת את היד בדרך), או כשהיא גונבת את תיק הציונים של המורה שלה למתמטיקה וזורקת אותו לפח, כך שיאלצו לכתוב מחדש את הציונים והיא תוכל להעלות את שלה. **** סוף ספויילר – למרות זאת, הדמות של ליידי בירד כל כך חיננית, ומשוחקת על ידי שחקנית חיננית לא פחות (סירשה רונן) שקשה להתעצבן על זה, (גם כשבאמצע הסרט הדמויות האחרות מציינות, למקרה שעד עכשיו לא הבנו, שהם "חושבים שהיא מוזרה").
אימא של ליידי בירד, מריון (לורי מטקלף), היא אישה קשת יום, שעובדת קשה כדי לעזור לפרנס את משפחתה, שמצבה הכלכלי לא טוב בכלל, ועם כל האהבה שלה למשפחה היא לא מצליחה להראות מספיק תמיכה בליידי בירד עצמה. זה כמובן יצר התסכול העיקרי שלי בתור צופה שרוצה בטובתה של ליידי בירד, וכן של הקונפליקט המרכזי בסרט בין ליידי בירד לבין אימא שלה.
"אני רוצה שתהיי הגרסה הכי טובה של עצמך שאת יכולה להיות." אומרת מריון לבת שלה, כשליידי בירד שואלת אם אימא שלה מחבבת אותה.
"ומה אם זו הגרסה הכי טובה שלי?" ליידי בירד משיבה, ואימא שלה לא עונה, רק מסתכלת עליה, ספק באכזבה מליידי בירד וספק באכזבה כלפי עצמה, ובדיאלוג קצר זה בזמן שליידי בירד מחפשת שמלה לנשף, אנחנו מבינים את המהות של כל הסרט, וחווים יחד עם הדמות הראשית את כל הכאב שלה.
הסרט, ברגישות שלו כלפי מערכות יחסים (בתוך המשפחה, בין חברים) וכן בדיוק שלו בכל הנוגע להתנהלות של בית ספר, מרשים במיוחד. הג'סטה הקטנה כשהמורה למתמטיקה מחלק את המבחנים, ומגיש לליידי בירד את המבחן שלה הפוך בלי לומר מילה, ממש אחרי שהגיש לחברתה הטובה ביותר את המבחן שלה כלפי מעלה ועם מילות הערכה, מעלה צחקוק של הזדהות. מי מאיתנו לא היה במקום של ליידי בירד, הידיעה עוד לפני שרואים את הציון במבחן ורק לפי צורת ההגשה של המורה שנכשלת לגמרי.
באופן כללי, הדיוק של הסרט מעלה הרבה רגעים קטנים של חיוך ואפילו צחוק בקול רם. הדמויות מעוררות הזדהות, כל אחת בדרכה שלה. כנראה שהדמות שאני הכי אהבתי היא דווקא הדמות של החברה הכי טובה של ליידי בירד, ג'ולי. ג'ולי נופלת למשבצת החברה הטובה והפחות מושכת מהדמות הראשית, אבל היא ללא ספק דמות נפלאה עם עולם משל עצמה, וניכר שהיא לא שם רק בשביל למלא את משבצת החברה הטובה, אלא כדי להוסיף עוד מימד לאישיות של ליידי בירד. נקודת אור נוספת היא שבמהלך הסרט ג'ולי מאבדת לכמה זמן את הקשר הקרוב עם ליידי בירד, אבל הסרט מצליח לא ליפול לתהומות של דרמטיות יתר, או למריבות הזויות בין חברות שדרכן נפרדה לכמה זמן.
לעומת זאת, הסרט כן נופל לקלישאות אחרות
.
מה שהכי הציק לי במהלך הסרט היה שלליידי בירד קל מידי עם בנים. אם בכל מהלך הסרט הבמאית מנסה להזכיר לנו שליידי בירד היא אדם מוזר, שכמעט לא הולך לו, איך זה שפתאום כל כך קל לה לגשת לבן שהיא מחבבת, ותוך שנייה גם להתנשק איתו? מבחינת הדמות, וכן מבחינת המציאות, זה מרגיש לא נכון.
בסופו של דבר, הסרט טוב. העובדה שהוא היה מועמד לאוסקר כבר מוכיחה את זה, אבל יש לציין שהוא חזר הביתה בלי שום פרס. קשה לי להאשים, למרות שלא ראיתי את כל הסרטים המועמדים.
בתור סרט, הוא השאיר עליי פחות רושם מאשר נגיד "קרא לי בשמך", שאגב בשני הסרטים האלה משחק טימותי שאלמה הצעיר, שמציג בסרט הזה דמות שונה לגמרי מהדמות שהוא שיחק ב"קרא לי בשמך" ועדיין משחק בצורה מופלאה, מה שרק מראה את כמות הכישרון שיש בילד הזה. כמו כן, ניכר שהסרט נעשה על ידי בימאית אישה, שכן הוא דיבר על נשים ואל נשים בצורה נפלאה ומדויקת. הסצנות של ליידי בירד וג'ולי הן בין האהובות עליי בסרט, משם שהן מציגות את שתי הנערות בצורה כל כך אמינה, שקשה שלא להתאהב בהן בתור דמויות. ללא ספק מגיע כבוד גדול לבימאית גרטה גרוויג. אני, בכל אופן, מצפה לסרטים נוספים שלה
