“Love, Simon”: כשהקהילה סוף סוף הפכה לחלק מהוליווד:

בשנתיים האחרונות המדיה משתגעת על סיפורי יציאה מהארון, במיוחד של נערים. ב-2016, סדרה נורווגית בשם סקאם (Skam) פרצה לעולם עם העונה השלישית שלה, שהציגה את סיפורו של איזק, נער בן 17 שמגלה את המיניות שלו ובסופו של דבר יוצא מהארון כהומו, לאחר עונה שלמה של בעיות וקשיים, בעיקר שלו לקבל את עצמו. נראה כאילו מאז הנושא הולך ונהיה יותר ויותר מיינסטרים.
כש"קרא לי בשמך" יצא ב-2017 הוא סחף את העולם בסערה. מועמדויות לפרסים הנחשבים ביותר בעולם הקולנוע, ביניהם מועמדות באוסקר לסרט הטוב ביותר וזכייה באוסקר על התסריט המעובד הטוב ביותר, הפכו אותו לאחד הסרטים היותר מדוברים בשנים האחרונות, ולאחד מסרטי הקהילה הגאה האהובים והמוכרים ביותר.
כך גם "אור ירח" זוכה האוסקר, שהביא לנו סרט להט"בי זוכה פרסים שנה אחת לפני "קרא לי בשמך". שניהם, בדומה לסקאם מספר סיפור של גילוי המיניות של נער מתבגר ויציאתו מהארון, כל אחד מהם עוסק בקשיים אחרים שנובעים מגילוי המיניות של הנער הגיבור.

ואז הגיע סימון

ואז הגיע "באהבה, סיימון", יורש העצר ההוליוודי המיינסטרימי ל"קרא לי בשמך", שמספר את, טוב, אותו סיפור: נער מתבגר שיוצא מהארון.
שלושה סיפורים שבלב שלהם הם זהים, אבל כל אחד עטוף בסגנון אחר. סקאם זו סדרה נורווגית, בקושי אפשר למצוא אותה באינטרנט אם אתם לא גרים בנורווגיה, והסגנון שלה מאוד מציאותי. הדמויות הראשיות הם באמת נערים בני 17-18, והסדרה מציגה את המציאות שלהם בצורה הכי ברוטאלית שיש. יש אלכוהול, יש סמים, יש סמסים ושיחות קבוצתיות בוואצאפ, נורווגיה של 2016. אין התפנפנות, אין ניסיון להציג דברים בצורה נעימה ויפה.

שיתוף פעולה בין יוצרים

"קרא לי בשמך" הוא סרט חצי אמריקאי חצי אירופאי מבחינת היוצרים שלו, וזה ניכר גם בסרט עצמו. יש משהו קסום בסיפור האהבה בסרט הזה, טיפה לא מציאותי, אבל עדיין העירום שמוצג שם והבוטות היחסית בכל הנוגע ליחסי מין יותר מייצגים את הקולנוע האירופאי מאשר את הקולנוע השמרני יחסית (אם כי פחות, כיום) של הוליווד.
"באהבה, סיימון" הוא סרט לנוער שאני לגמרי יכולה לראות מוצג בערוץ דיסני. הוא פשוט, הוא חביב, הוא מציג סוף הוליוודי קלאסי ונחמד, והדבר הכי מיני שם הוא נשיקה בפה. יש שם סיפור חברות, הסתבכות עם אהבה, וסיפור סחיטה קלאסי שמשום מה הוליווד מאוד אוהבת.

פשוט זה המורכב החדש

הצבעים בהירים, המשפחה יפה ונחמדה, החברים יפים ונחמדים. אפילו ה"bad guy" לא באמת רע, סתם אידיוט חביב. וזה למה אני חושבת שמכל הדוגמאות שהצגתי פה, דווקא "באהבה, סיימון" הוא הכי מהפכני. לא כי הוא מציג סיפור מיוחד, לא כי הצילום בו משגע חושים, ולא כי לשחקנים מגיע אוסקר.
אלא בגלל שלקחו סיפור שבהוליווד די נמנעו ממנו במשך כל כך הרבה זמן, והציגו אותו בצורה הכי רגילה. סרט נוער שגם ילדים בני 9 או 10 ייהנו לצפות בו, וזו הייחודיות שבו.
את "באהבה, סיימון" אני יכולה לראות עם בת דודה שלי שעוד לא חגגה בת מצווה ושתינו נהנה באותה מידה. היא תצא מהסרט הזה בידיעה שלהיות הומו זה לגמרי נורמלי, ידיעה שאני כבר יודעת, אבל אני מבוגרת ממנה בכמה שנים טובות ובעלת דעות יותר מגובשות מכל הבחינות.
v
אם היא תשב ותראה את זה, ואחר כך ילד מהכיתה שלה יקרא לילד אחר "הומו" בתור קללה, היא תחשוב. היא תחשוב ותבין שהומו זה לא קללה, כי היא ראתה את הסרט הזה בקולנוע, והגיבור של הסרט הוא הומו, והוא לגמרי מגניב ונחמד ויש לו חברים.
ילד בן 12 שיצפה בסרט הזה, וכמה שנים אחר כך יצא מהארון, יוכל להגיד שהייתה לו דמות להסתכל עליה כשהוא היה צעיר יותר ושעזרה לו לקבל את עצמו כמו שהוא. כי את "סקאם" ואת "קרא לי בשמך" ילדים בני 12 לא יכולים לראות מכל מיני סיבות, אבל את סיימון הייתי שמה בדיסני בשידורים חוזרים.

התחלה טובה להוליווד

אני חושבת ש"באהבה, סיימון" הוא אבן דרך. מלבד העובדה שהוא סרט נהדר, מצחיק, עם דמויות שניתן להזדהות איתן ורגעים מרגשים שאולי אפילו יגרמו לכם להזיל דמעה, הוא מסמן את המעבר של ענקית הכְתבת הנורמות הוליווד מהטרוסקסואליות מובהקת לקבלת השונה, גם אם רק קצת. מי יודע, אולי בעוד כמה שנים נקבל גם סיפור יציאה מהארון של בחורה בתוך סרט הוליוודי, ואולי כמה שנים אחר כך אפילו נקבל גיבורים להט"בים בסרטים שוברי קופות דוגמת הסרטים של מארוול ושל DC. בזכות סיימון, יש לנו לאן לשאוף.