העלילה מתחילה לאחר חזרת הדמויות לבית הספר, מנהל חדש הביא איתו תעלומות חדשות.
אנחנו חיים בתקופה שסדרות טלוויזיה מופקות בסדר גודל של סרטים. אין ספק שקיימים היתרונות אבל החסרונות החלו לחרב את הסדרות. העונה הקודמת של הסדרה בת שלוש, סדרת נוער שרוב שחקניה משתנים מהר, והקהל צורך נהרות תוכן בין לבין מקשים זרימה תקינה בין עונה לעונה.
להוסיף חטא על פשע נטפליקס החליטו להשתמש במודל השידור הפחות מוצלח בין האופציות. המודל המסורתי הוא פרק בכל שבוע. ההיתרון מתח והייפ המתגבשים שבוע אחרי שבוע, עם קהל שקופץ תוך כדי בזכות שיחות קבועות בין חלקים בקהל.
המודל הנטפליקסי הוא בינג׳, ההיתרון שלו יצירת תחושה של אירוע גדול עם השיווק נכון, קהל היעד של הסדרה שוקע לאורך סוף השבוע בעונה, לאחר מיכן שיחות לאורך כמה ימים. ההיתרון כפי שכבר אמרתי נתינת תחושה של אירוע גדול אבל הסיכון, לפעמים המהירות שהם עולות מקשה על הפיתוח של בסיס מעריצים לסדרה.
נטפליקס מתקשים להודות שמודל הבינג׳ שלהם נעשה לא בר קיימה. בהתחשב בתקציב המושקע בכל סדרה הם כבר לא מסוגלים לספק את כמויות התוכן כמו פעם. לפחות סדרה אחת חדשה בשבוע. יתרה מכך, כדי שכל סדרה תהיה כדאית, המציאות מחייבת מספרים שקשה להביא במודל צפייה שגל הייפ נשרף בערך בשבוע.
מנגד האגו של נטפליקס המצויירים בתור החברה שיצרה את הטלוויזיה מחדש, מקשה על החברה לעבור למודל המסורתי ששירותי סטריימינג אחרים כבר בחרו לעשות שימוש המראה תוצאות.
למשל פריים וידאו בנו ככה בייס חזק לסדרות רבות בלי לשפוך ים כסף ובלי לייצר אותה כמות תוכן כמו נטפליקס. לכן נטפליקס בחרו במודל הבעייתי שהוא חציית עונות. המודל הזה לא טבעי, שידור חצי עונה מלבד יצירה תחושה מלכותית של יותר תוכן פוגעת בכל היתרון שקיים בכל צורת שידורים.
חציית עונות מפלגת את הסיפור בנקודה שאינה בנויה להחזקת הקהל. עונה היא אומנם לא סדרה שלמה, אבל בסופה היא נותנת עטיפה מספקת של רגעים משמעותיים. היא משאירה קליף הנגר כדי להשאיר מתח, אבל הוא מאוזן עם הסגירה שהיא אמורה לתת התגמול על הצפייה.
הנקודה שחצי העונה משאירה את הצופה, באופן מודע או לא משאירה אותו בלתי מסופק, בתקופת הזמן בין החלקים זה גורם לאובדן עניין.
חציית העונה הזורקת חצי מהתוכן במכה לשירות לא מספקת בינג׳ מספיק ארוך כדי לצלול במרכאות לסדרה. החלוקה לשני חלקים בלבד בניהם שבועות לפעמים חודשים של המתנה, לא יוצרת את אפקט רכבת ההייפ ששידור שבועי מייצר.
התוצאה עונה מפלגת של ונסדיי, חלק מהטענות בצדק, חלק נגרמו מהשארת הצופה בנקודה לא נכונה למשל בהתפתחות של הדמויות.
ההמתנה הארוכה בין העונות גרמה להפקה להראות כמו שכונה. למשל ההתבגרות של חלק מהצוות. ותחושה של מעבר כתיבה לא חלק בין עונה לעונה. אחיה הקטן של ונסדי לפתע מבוגר, הדמויות מרגישות פחות אוטנטיות בגילם לאחר שהיו צריכות לחזור לנקודה קצרה אחרי, במציאות עבר כמה שנים.
הכתיבה נפלה בכמה נקודות. חלק מהקסם בסוג הזה של הסדרות שבית הספר מרגיש כמו דמות. מועדון ווינקס והארי פוטר הם דוגמאות מצוינות. בית הספר לא הורגש כלל באף נקודה בעונה. הוא מרגיש כמו תפאורה אקראית שכל הדמויות נפגשות בה בלי התייחסות לתפקיד שהוא אמר למלא.
העלילה של ביאנקה ממוחזרת לחלוטין מהעונה הקודמת. היא גררה איתה את הסיפור של המנהל החדש שהיה אמור להיות אחד הטוויסטים הגדולים של העונה. אבל השאיר תחושה של בור בעלילה.
העלילה עושה צעדים מאוד אמיצים בצלילה ללור של משפחת אדמס מבחינת בניית לור חדש לכל מיני עמודי יסוד וותיקים של המשפחה. חלק גדול הושקע בטוויסט הגדול של העונה.
אני מרגיש שזה אול אין בנקודה לא גדולה מספיק, יתרה מכך חלק מהייחודיות של משפחת אדמס זה המסתוריות שחלק מהאכלת הלור שבשה.
לצד זאת היא לא הרסה את היסודות שעשו את הסדרה לכפיית בקודמת. חלקים מהעלילה בעיקר חלקים מהמיסתורין של המשפחה השאירו מתח, הדמויות הראשיות נשארו מתוקות והאווירה בטח לחובבי התרבות הגותית של טים ברטון טובה.
לסיכום
העונה השנייה של ונסדיי לא איבדה לחלוטין את כישרונו של טים ברטון. מנגד היא איבדה מהחדות שעשתה את העונה הראשונה למה שהיא.
ציון 62 👍 נחמד
