ביקורת סטריט פייטר: חלום לגיימרים שהולך לאיבוד בבלגן
העיבוד הקולנועי החדש לסטריט פייטר מגיש לחובבי המשחקים את כל מה שחלמו עליו, ובאותה נשימה מתפזר לכל הכיוונים. ביקורת.
מאת SFN ·
יש סרטים שנראים כאילו נכתבו ישירות מתוך מסך הבחירה של משחק לחימה. אתה מכיר כל פרצוף, כל תלבושת וכל צעקה לפני שהיא יוצאת מהפה. סטריט פייטר (Street Fighter) החדש הוא בדיוק סרט כזה. זה גם מה שהופך אותו לחוויה כל כך מתסכלת: יש בו את כל המרכיבים של חגיגה, ובסוף יוצא מהם בעיקר רעש.
מה זה בכלל
הסרט הוא הניסיון העדכני להפוך את סדרת משחקי הלחימה האגדית של קאפקום לקולנוע, אחרי ניסיונות קודמים שלא בדיוק נכנסו להיכל התהילה. מדובר בסרט מ-1994 בכיכובו של ז'אן-קלוד ואן דאם, ובסרט "סטריט פייטר: האגדה של צ'ון-לי" מ-2009. הפעם עומד מאחורי המצלמה קיטאו סאקוראי, במאי שבא מעולם הקומדיה הפרועה. הוא ביים את "Bad Trip" ועבד על "The Eric Andre Show", וזה רקע שמסביר לא מעט מהטון של הסרט.
גם הליהוק מרשים על הנייר. אנדרו קוג'י, שהוכיח את עצמו כאיש אקשן בסדרה "Warrior" וב"סנייק איייז", מגלם את ריו. נואה סנטינאו, המוכר מ"לכל הבנים שאהבתי" ומ"בלאק אדם", הוא קן. ג'ייסון מומואה, אקוומן בעצמו, מצטרף בתור בלנקה. דייוויד דסטמלצ'יאן, שגנב לא מעט סצנות ב"יחידת המתאבדים" וב"לילה מאוחר עם השטן", לובש את המדים של אם. ביסון. קאלינה ליאנג משחקת את צ'ון-לי, ולצדם עוד שורה של שמות מוכרים, כולל כוכבי היאבקות ומוזיקה. לא נפרט כאן את העלילה, ומסיבה פשוטה: היא ממילא לא העיקר.
מה עובד
בואו נתחיל ממה שאי אפשר לקחת מהסרט. בשביל מי שבילה שעות מול מכונות ארקייד או קונסולות, ניסה לבצע האדוקן בפעם המאה וריב עם חברים על מי משחק עם גייל, זה חלום שמתגשם. הדמויות האהובות מופיעות על המסך בשר ודם, והסרט לא מתבייש בשורשים שלו. הוא לא מנסה להסתיר שהוא מבוסס על משחק וידאו, ולא "מתבגר" את החומר עד שאי אפשר לזהות אותו.
למי שבא בעיקר כדי לראות את הגיבורים מהילדות שלו נפגשים, נלחמים ומתעמתים, יש כאן לא מעט רגעים שיגרמו לחיוך של זיהוי. זה הקסם שהסרט מצליח להעביר, והוא לא מבוטל.
מה לא עובד
הבעיה היא שהחלום הזה מגיע עטוף בבלגן מהלך. הסרט מתפזר יותר מדי. הוא מנסה להכניס כמה שיותר דמויות, קווי עלילה ורגעים, ובדרך מאבד את הפוקוס. במקום סיפור אחד שמחזיק את הכול, מקבלים אוסף של חלקים שמתחרים על תשומת הלב, ואף אחד מהם לא באמת מקבל את המקום שמגיע לו.
ומעבר לזה יש בעיה עמוקה יותר. השחקנים לא לוקחים את התסריט ברצינות, וקשה להאשים אותם, כי גם התסריט לא לוקח ברצינות את הצופים. זה מעגל שמזין את עצמו: הכתיבה מניחה שהקהל יסתפק בהופעות אורח ובשמות מוכרים, והשחקנים משחקים בהתאם, עם קריצה מתמדת למצלמה. התוצאה היא סרט שלא ברור אם הוא רוצה שנצחק איתו או עליו. גם כשיש על המסך כישרונות אמיתיים, אין להם על מה להישען.
אפשר לעשות עיבוד קליל ומודע לעצמו למשחק לחימה, ואין שום רע בזה. אבל גם סרט שלא לוקח את עצמו ברצינות צריך לכבד את מי שקנה כרטיס. כאן הכבוד הזה פשוט חסר.
השורה התחתונה
סטריט פייטר החדש הוא סרט עם לב של מעריץ ומוח של מסיבה שיצאה משליטה. חובבי המשחקים ימצאו בו רגעים של אושר נוסטלגי, אבל הם יצטרכו לעבור דרך הרבה כאוס כדי להגיע אליהם. הבלגן, החוסר בפוקוס והיחס המזלזל של התסריט כלפי הקהל מושכים אותו למטה, ולא מאפשרים לו להיות הניצחון שהמעריצים חיכו לו כל כך הרבה זמן.
ציון: 4.5/10
אז מה אתם אומרים? מספיק לכם לראות את ריו וקן על המסך הגדול, או שגם מעריצים מגיע להם תסריט שמתייחס אליהם ברצינות?
לא לפספס אף טריילר 🚀
כל החדשות של SFN ישר אליכם – הצטרפו לקהילה